מאימתי קטני ישראל חיין. לע''ל:

יסופר. משעה שיכול לספר:

שומר אמונים. שאומרים אמנים:

נשאתי אימך. אימת מצות מילה שקבלנו לשמך:

אפילו נפלים. חיין לע''ל דכתיב ונצורי קרי ונצירי משעת יצירה של ישראל זוכין הן להשיב:

הדרן עלך בראשונה

קטני עכו''ם. שלא היה בהן כח לעשות רעה לישראל וכן שאר חיילותיו של נבוכדנצר אותן שלא פשטו ידיהן בזבול כדאמרינן לעיל בברכות פ' הרואה (בהלכה א') והן הן לא חיין ולא נידונין אבל אותן שפשטו ידיהן בזבול אין להן תקנה כדאמר התם ואיידי דאיירי בלעתיד לבא מייתי לה הכא:

המת בשבע שני גוג אין לו חלק לע''ל. לפי שבאותו הזמן יהיה בהלה גדולה ורב היגיעה והטרחא כדכתיב אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ואותן שבע שנים דכתיב ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו וגו' ובערו בהם אש שבע שנים הן הן הכנה למתן שכרן של צדיקין לעתיד לבוא לפי היגיעה שיהיה להן בשבע שנים הללו וזהו דמסיים ואמר:

סימנא דאבל בבי''ת גרסי'. מי שהוא מוביל. ומביא פרטגמיא אכיל משתותא. פרוטגמיא. מלה לעז יוונית היא על מיני מגדים ופירות שדרך להביא לבחור הנושא בתולה וזהו הסימן מי שמביא הפרוטגמיא הוא מזומן לאכול שם בסעודת המשתה והוא כעין שושבינות הנשנה בפ''ט דב''ב ואף כאן מי שיטריח עצמו ויהיה לו היגיעה זה הוא מזומן לחלק לע''ל:

ויאות עד כאן אית תתובה לעלמא דאתי. כל מר שהוטב לו לר' יוסי זה ואמר עד כאן שמענו שיש מנוחה בלא יגיעה לעתיד לבא שהרי אמר כל המתיגע באותן שבע שנים זה הוא זוכה לחלק לעתיד לבא אם כן יהא מנוחת ישיבה לעתיד לבא:

עתידין הן חבירין להתייגע וכו'. כלומר אף שאמרנו שלעתיד יהיה הכל במנוחה יגיעה זו יהיה להם לתלמידי חכמים שילכו מבתי כנסיות לבתי מדרשות וזה יהיה להם לנחת שמתוך כך יזכו להתראות אל אלהים כדכתיב ילכו מחיל אל חיל ואז יראה וגו':

הפרסאות. מין תאנים שהן נגמרות לשתי שנים לפיכך שביעית שלהן מוצאי שביעית שהיא שמינית ואין הלכה כר' יהודה:

מתני' בנוח שוח. הן תאנים לבנות ואינן נגמרות אלא לאחר ג' שנים:

שביעית שלהן שניה. שנה שניה של שני שבוע לפי שהחונטים בשביעית אינן נגמרין עד שנה שניה משמטה שלאחריה שהיא שלישית להחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבאילן בתר חנטה אזלינן:

גמ' מהו בנות שוח פיטיריה. כך היו קוראין לתאני חיוורתא:

מה. האי דקתני שהן עישות לג' שנים אם בכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין עד לאחר ג' שנים מזמן חנטתן או אחת לג' שנים הן עושות וטעמא דשביעית שלהן שנייה משום דכשנטען קודם שביעית חלה שביעית עליהן לשנה שיעשו ופשיט לה דבכל שנה ושנה הן עושות וכו' ואותן שחנטו בשביעית נגמרין בשניה לפיכך נוהג בהם דין שביעית דבתר חנטה אזלינן:

כיצד הוא יודע. אם בכל שנה ושנה הן עושות כיצד הוא יודע להבחין ביניהן:

משיקשור עליו החוט. על אלו שרואה שחונטין הן בשביעית קושר החוט עליהן להכירן אח''כ:

תני שמואל. דבלאו הכי יכול הוא לידע שתוחב בהן קסמין וכשרואה שהן רכין נגמרין הן ובידוע שחנטו בג' שנים מקודם:

באילן שהוא עושה שתי גרנות בשנה. שאין פירותיו נגמרין כאחת ומתלקט פעמים בשנה כגון תאנים:

תני. בתוספתא (פ''ד) והתם לא גריס לרשב''ג ברישא אלא סתמא דברייתא היא:

אילן שחנט קודם ט''ו בשבט. שהוא ר''ה לאילנות מתעשר לשעבר לפי השנה שעברה ואם לאחר ט''ו בשבע מתעשר לפי שנה הבאה:

אבל באילן שהוא עושה גורן אחד. שפירותיו נלקטין כאחד בתר לקיטה אזלינן אפי' חנט קודם ט''ו בשבט מתעשר לפי שנה הבאה:

מותיב רבי שמעון. בן לקיש:

והא תנינן בנות שוח וכו'. ועל דעתך דנהגו כר' נחמיה מה שעשו בשביעית יהו שביעית כלומר דוקא אלו שעשו ונגמרו בשביעית יהא שביעית חלה עליהן דהא אמרת בתר לקיטה אזלינן אבל אלו שעשו ונגמרו בשניה אמאי יהא שביעית חלה עליהן אלא לאו ש''מ בתר חנטה אזלינן:

והוא מקבל מניה. וקבלה ר' יוחנן לאותה תשובה ממנו בתמיה וכדקמתמה ר' בון לקמיה:

ותמיה אנא. איך היה מקבל ממנו לקושיא זו:

ויתיביניה. ומפני מה לא השיבו אנא אמר בחרובין נהגו כר''נ ואת מקשית לי מבנות שוח ואנא אמינא מנהג ואת מייתית לה מהלכה ועוד אמינא אנא מר' נחמיה ואת מקשית לי מסתם מתני' דאתיא כרבנן:

אלא היא חרובין וכו'. מסקנת התמיה דר' בון היא כלומר אלא היכי ס''ד דהמקשה דהיא חרובין היא בנות שוח וכו'. דמותיב מבנות שוח על האי דחרובין ודהלכה על המנהג ומסברת רבנן דפליגי על הא דר' נחמיה וכי היינו הך הוא:

תמן. בבבל:

אמרין. דהא דאזלינן באילן בתר חנטה היינו בשנה של עולם הדבר תלוי שהוא אחד בתשרי ואם חנט קודם אחד בתשרי מתעשר לשעבר וכו':

הרי חרובין. שהן חונטין קודם אחד בתשרי ואפ''ה אמרינן דמתעשרין לפי שנה הבאה שהיא שנת לקיטתן:

ולא שמיע. וכי לא שמיע ליה לר' יודן בר פדיא הא דא''ר חיננא בר פפא לעיל בסוף הפרק דחרובין שלשולן היא חנטן ואין דרכן שישלשלו אלא עד אחר א' בתשרי:

א''ר יסא הביא שליש וכו'. אשאר אילנות קאמר וס''ל דאחר שנה שהביאו שליש אזלינן. התיב ר' זעירא. לפני ר' יוסי הרי תמרים שלפעמים בשנים מאפילות אינן מטילות שאור עד לאחר א' בתשרי. כלומר שלא נראו בהן הסדקין כמו בשאור כדתנן (בפ''ק דמעשרות) לענין עונת המעשר התמרים משיטילו שאור וכל זמן שלא הטילו שאור מסתמא לא נגמר שליש בישולן ואפ''ה הן מתעשרות לשעבר והיאך אמרת דאחר שליש אזלינן ואחר שנה של עולם וא''כ בשנים מאפילות לא יהו מתעשרין אלא לפי שנה הבאה:

א''ר זעירא. כלומר הדר א''ר זעירא דלא מן דעתיה הוה ר' יסא אמר הדא מילתא אלא מן הדא דר' יוחנן דלעיל דאמר נהגו בחרובין כר' נחמיה ומשמע בחרובין בלחוד הוא דנהגו כותיה דמתעשרין להבא אבל זתים ותמרים דקא''ר נחמיה לא נהגו כותיה אלא מתעשרין הן לשעבר ולמד ר' יסא מזה דהיינו בהבאת שליש תליא מילתא ובתר שנה של עולם אזלינן כהאי דתמן אמרין והא דאקשי לי' משנים מאפילות בלא''ה לא קשה מידי דאה''נ בשנים מאפילות שאין מביאין שליש עד לאחר אחד בתשרי מתעשרות הן להבא:

דרשב''ל וכו'. מילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דר''ל לא ס''ל דהולכין אחר שנה של עולם אלא אחר ט''ו בשבט שהוא ר''ה לאילנות ומיהו בתר הבאת שליש אזלינן:

א''ר זעירא ויאות הוא. דמסתברא דאזלינן בתר שליש שהרי אתרוג עקרתו חנטתו דלא אזלינן ביה בתר חנטה לענין מעשר כדתנן (בפ''ב דבכורים) דשוה לירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו:

לא עקרתו שנתו. בתמיה כלו' וכי לא עקרתו שנתו דלא אחר שנה של עולם אנו הולכין בו אלא אחר ראש השנה לאילנות שהוא ט''ו בשבט אם כן וכאן נמי שעקרתו שנתו דאחר ט''ו בשבט אנו הולכין לא עקרתו חנטו בתמיה אלא דגם חנטה עקרינן ובתר הבאת שליש אזלינן וכמו באתרוג דעקרתו השנה והחנטה וה''נ כן אלא דבאתרוג מתעשר אחר שנת הלקיטה כירק משום דגדל על כל מים כירק ובאילו שאין גדלין על כל מים אם עקרתה השנה דין הוא שתעקור גם החנטה:

מונה מאה יומין למפרע. כת''ק דמן הפגין ועד השיתין חמשים יום וכן עד התאנים ואם חל ט''ו בשבט של שנה זו לתוכן יודע אימתי היתה החנטה שחנט קודם ומתעשר לפי מעשרות של שנת החנטה:

לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה באיזו שנה וכמ''ד בתר חנטה אזלינן:

ועד השיתין הנובלות. כלומר שיתגדל כשיעור השיתין והן תאני' מדבריות והן נובלות מאליהן מתעכב ג''כ חמשים יום ועוד חמשים יום עד שיהו תאנים ממש:

מעתה. דאזלת בתר הבאת שליש נימא דשליש הראשון יהא מתעשר לשעבר ושליש השני כלומר מכאן ואילך יהא מתעשר להבא דבשלמא למ''ד בתר חנטה אזלינן לא שייך למיפרך כן דחנטת הפרי לאו כלום הוא לשנאמר דמה שחנט יהא מתעשר לשעבר דהא אכתי ליכא פרי כלל וכי אמרינן דאזלינן בתר חנטה ודאי כל גמר הפרי שדינן בתר שנת החנטה אבל כי אזלת בתר שליש שכבר נגמר שליש הראשון של הפרי אימא דאותו השליש הראשון בלבד יהא מתעשר לשעבר והשאר להבא:

א''ל. ר' זעירא לא היא דשליש הראשון קשה לבוא כלומר כל עיקר של עיכוב זמן גידול הפרי הוא עד הבאת שליש הראשון ומכיון שהוא בא מיד הוא גדל וממהר גמר בישולו ולפיכך הכל הולך אחר הבאת שליש הראשון דשוב אינו מתעכב גמר גידול הפרי אח''כ:

באריס אומן יליף לה ר' זעירא. כלומר כמו אם היה ר''ז אריס אומן כך הוא יליף למילתיה שבקי הוא בענין גידול הפירות כאריס אומן:

שיתין יומין שיתא עליי. כלומר בתחלה מתעכב האילן ששים יום עד שיוציא ששה עלין ממנו ומכאן ואילך בשיתא יומין יוצאין ממנו ששים עלין והרי זה כעין דהאי דר' זעירא:

תני. בתוספתא (פ''ד):

מהוצאות העלין ועד הפגין. עד שיהא ניכר חנטת הפרי כעין הפגין וכד''א התאנה חנטה פגיה מתעכב חמשים יום ובתאנה קאמר:

אמר להן והרי עמכם בצפורי והן מתעכבות לשתי שנים. אלא לא אמרנו כ''א בסתם תאנה שזמן גידולו מחניטתה ועד גמר הפרי מאה יום ואין מביאין ראיה ממקומות שמשתנין הן לפעמים כך ולפעמים כך:

אמרו לו והרי עמך בטבריא. שאתה שם ורואה אתה שהן עושות לשנה אחת מחניטתן עד גמר הפרי והיאך אתה סומך על מאה יום למפרע:

מתני' לוף של ערב שביעית. שנגמר בערב שביעית ונכנס לשביעית ולא נשאר אלא לחפור ולעקרו:

ר''א אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו. כלומר אם לקטו העלין בשביעית מה שלקטו לקטו ואם לאו וגדלו עוד העלין ביותר בשמינית יעשה חשבון עם העניים דמה שגדלו בשביעית הוא שלהן וכדמפרש בגמרא דאם נתקיימו בארץ ג' שנים אחר השביעית יתן להם הרובע שהיא של שנת השביעי' ואם שתי שנים יתן להן השליש ואם שנה אחת יתן להם מחצה משום דר''א ס''ל כר' יהודה לקמן (בפ''ט) דעניים אוכלין פירות שביעית אחר זמן הביעור אבל לא העשירים ור' יהושע ס''ל כר' יוסי שם אחד העניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ולפיכך אין לעניים עליו חשבון:

מתני' לוף שעברה עליו שביעי'. ונכנס לשמינית והוא נזרע קודם שביעית והפרי שלו גדל תחת הארץ והעלין נראין על הארץ ויש להן ביעור כדתנן לקמן (בפ''ז) דכל מאכל אדם ומאכל בהמה שאינו מתקיים בארץ יש להן ביעור ולדמיהן ביעור:

וחכמים אומרים וכו'. וטומנו במקום דריסת האדם. כדי שלא יצמח והלכה כחכמים:

לא יפחות מסאתים. שיעשה חפירה אחת המחזקת סאתים שהן י''ב קבין ובגובה ג''ט וטפח עפר על גביו לכסות אותו:

מתני' הטומן את הלוף בשביעית. לוף הוא מין ממיני הבצלים ודרך להטמין אותו בארץ ולא יטמין בשביעית דבר מועט שנראה כזורע:

וכן בצלים הקיצונים. שהן מיוחדות לקיץ מפני שהם יבישות והן של ערב שביעית:

וכן פואה. מין צבע אדום רויי''א בלע''ז:

של עידית. היא הפואה הטובה:

בש''א עוקרין אותו במארופות של עץ. דבעי שינוי והלכך יחפור אחריהן במארופות והן כלי עץ שהן עשוין לחפור בהן אבל לא בשל ברזל שלא יהא נראה בחופר לעבודת הארץ:

ובה''א אף בקרדומות של מתכות. ואין בזה משום עבודת הארץ:

ומודים בפואה של צלעות. שהיא פואה שיש לה צלעות בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בכלי ברזל:

מתני' ר' יהודה אומר מיד. ולא חיישינן שמא של שביעית הוא והא דתנן לקמן (בפ''ו) גבי ירק דמשעשה כיוצא בו במוצאי שביעית אז הוא דמותר ליקח ולא פליג ר' יודה מפרש טעמיה בגמרא משום דגזרו על הלוף ולא גזרו על הירק וה''פ דר' יהודה לשיטתיה הוא דאזיל כדאמרינן לעיל (בהלכה ג') גבי לוף שעברה עליו שביעית אתיא דר' יהודה כר' אליעזר וכלומר דתרוייהו בחדא שיטתא קיימי כמו דר' יהודה ס''ל לקמן (בפ''ט) דעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ה''נ ס''ל לר''א והלכך קאמר דאם לקטו עניים את עליו מה שגדלו בשביעית לקטו ואם לאו וגדלו עוד העלים ביותר בשמינית יעשה חשבון עם העניים דמה שגדלו בשביעית הרי הוא של עניים וכמו דס''ל לר''א בלוף ס''ל נמי לר' יהודה והיינו דקאמר אתייא דר' יודה כר' אליעזר דכל חד ס''ל למאי דס''ל לאידך וזהו דקאמר הכא גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק משום דלא אשכחן דאמרו כן אלא בלוף בלבד אבל לא בשאר ירק אלא דבירק כ''ע מודים דאם עברה עליו שביעית ונכנס לשמינית דאין עליו דין שביעית כלל דאזלינן ביה בתר לקיטה בין לענין מעשרות בין לענין שביעית והלכך גבי ירק אמרינן נמי דמה שהוא של ערב שביעית מניחו כך בארץ עד לאחר השביעית כדי להשביחו שהרי במוצאי שביעית יכול הוא ללקטו ולאוכלו אלא דחוששין אנו שמא זה חשוד על השביעית ועקרו בשביעית עצמה ולפיכך אסור ליקח מהן ירק במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו דשמא זה משביעית הוא ואסור משום ספיחי שביעית אבל גבי לוף מכיון דגזרו עליו אף אם נכנס לשמינית שלא יהנה הבעה''ב ממה שגדל בשביעית אמרינן דמסתמא עוקר הוא אותו מערב שביעית ואינו מניחו בארץ עד לאחר שביעית שהרי הוא מפסיד מה שיתגדל בשביעית שצריך ליתן זה לעניים ואם נגמר הוא לגמרי לפני שביעית עוקרו או בערב שביעית או בשביעית עצמה דג''כ מותר לעקרו כדתנן במתני' דלעיל ולב''ה דהלכתא כוותייהו מותר לעקרו אפי' בלא שינוי ובקרדומות של מתכות כדרך שעוקרין אותו בשאר השנים ולפיכך ליכא חששא גבי לוף כלל וזהו טעמיה דר' יהודה דמתיר ליקחו במוצאי שביעית מיד והיינו דפריך עלה בגמ' מעתה אפי' בשביעית יהא מותר ומשני לה כדמפרשינן בגמ':

משירבה החדש ובגמרא מייתי עלה מהתוספתא עובדא דר' יהודא אצל ר' טרפון מיהו סתם משירבה החדש מעשה שנתרבה מהחדש של שמינית יהיה באיזה זמן שיהיה ולאפוקי מקודם שיתרבה החדש והלכה כחכמים:

גמ' עד כדון שמענו לוף בצלים מהו. שדרך ג''כ להטמין אותן וכמה שיעורן:

א''ר יונה היא לוף היא בצלים. וחדא דינא ושיעורא אית להו:

דאינון שפין. מל' נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה (בב''ק פ''ז) כלומר שהן נישופין מיד שם כשדורסין עליהן ונשחתין והלכך אפי' בפחות מכאן מותר: